ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ז

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ט״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ח ע״א »

1 תַּלְמִיד שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדוֹ — נִדּוּיוֹ נִידּוּי, דְּתַנְיָא: מְנוּדֶּה לָרַב — מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד, מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד — אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב. לָרַב הוּא דְּאֵינוֹ מְנוּדֶּה, הָא לְכוּלֵּי עָלְמָא — מְנוּדֶּה.

2 לְמַאי? אִי בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא — ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! אֶלָּא לָאו, לִכְבוֹד עַצְמוֹ.

3 אָמַר רַב יוֹסֵף: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן עָבֵיד דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בְּמִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ.

4 הָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לְשַׁמְּתֵיהּ — צְרִיכִי לֵיהּ רַבָּנַן, לָא לְשַׁמְּתֵיהּ — קָא מִיתְּחִיל שְׁמָא דִשְׁמַיָּא.

5 אֲמַר לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו.

6 שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה. לְסוֹף אִיחֲלַשׁ רַב יְהוּדָה. אֲתוֹ רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ וַאֲתָא אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ, כַּד חַזְיֵיהּ רַב יְהוּדָה, חַיֵּיךְ.

7 אֲמַר לֵיהּ: לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא, אֶלָּא אַחוֹכֵי נָמֵי חַיֵּיךְ בִּי?! אֲמַר לֵיהּ: לָאו בְּדִידָךְ מְחַיֵּיכְנָא, אֶלָּא דְּכִי אָזֵילְנָא לְהָהוּא עָלְמָא בְּדִיחָא דַּעְתַּאי, דַּאֲפִילּוּ לְגַבְרָא כְּווֹתָךְ לָא חַנֵּיפִי לֵיהּ.

8 נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לְהוּ: שְׁרוֹ לִי! אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: גַּבְרָא דַּחֲשִׁיב כְּרַב יְהוּדָה לֵיכָּא הָכָא דְּלִישְׁרֵי לָךְ, אֶלָּא זִיל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ. אֲזַל לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי: פּוֹק עַיֵּין בְּדִינֵיהּ, אִי מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ — שְׁרִי לֵיהּ.

9 עַיֵּין רַבִּי אַמֵּי בְּדִינֵיהּ, סְבַר לְמִישְׁרֵא לֵיהּ. עָמַד רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: וּמָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִידּוּיָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יְהוּדָה חֲבֵירֵינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

10 אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי דְּקַמַּן דַּאֲתָא הָאִידָּנָא הַאי סָבָא בְּבֵי מִדְרְשָׁא, דְּהָא כַּמָּה שְׁנֵי לָא אֲתָא, שְׁמַע מִינַּהּ לָא מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ. לָא שְׁרָא לֵיהּ, נְפַק כִּי קָא בָכֵי וְאָזֵיל,

11 אֲתָא זִיבּוּרָא וְטַרְקֵיהּ אַאַמְּתֵיהּ וּשְׁכֵיב. עַיְּילוּהּ לִמְעָרְתָּא דַּחֲסִידֵי וְלָא קַיבְּלוּהּ, עַיְּילוּהּ לִמְעָרְתָּא דְּדַיָּינֵי וְקַיבְּלוּהּ.

12 מַאי טַעְמָא? דַּעֲבַד כְּרַבִּי אִילְעַאי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אִילְעַאי אוֹמֵר: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו — יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.

13 שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי מַאי הִיא? דְּאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מָחֵי לִבְנוֹ גָּדוֹל, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא, דְּקָעָבֵר מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. דְּתַנְיָא: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״ — בְּמַכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

14 רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְנַטַּר פַּרְדֵּיסָא. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְקָאָכֵיל תְּאֵינֵי, רְמָא בֵּיהּ קָלָא וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר: לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא, אִם מָמוֹן נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ, נִידּוּי מִי נִתְחַיַּיבְתִּי לָךְ?

15 אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁלּוֹ — נִידּוּי, שֶׁלְּךָ — אֵינוֹ נִידּוּי.

16 וּמַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִישְׁרֵי לָךְ. לָא יָדַעְנָא לֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל לְגַבֵּי נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ, דְּתַנְיָא: נִידּוּהוּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי נִידָּהוּ, יֵלֵךְ אֵצֶל נָשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.

17 אָמַר רַב הוּנָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ״. חָזַר וְסָרַח — מְנַדִּין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי חִילּוּל הַשֵּׁם.

18 וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה״ — כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה.

19 מָר זוּטְרָא חֲסִידָא, כִּי מִיחַיַּיב צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שַׁמְתָּא, בְּרֵישָׁא מְשַׁמֵּית נַפְשֵׁיהּ, וַהֲדַר מְשַׁמֵּית לְדִידֵיהּ. כִּי הֲוָה עָיֵיל בְּאוּשְׁפִּיזֵיהּ שָׁרֵי לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וַהֲדַר שָׁרֵי לֵיהּ לְדִידֵיהּ.

20 אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ, וּמֵיפֵר לְעַצְמוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: תֵּיתֵי לִי, דְּלָא שַׁמֵּיתִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מֵעוֹלָם. אֶלָּא כִּי קָא מִיחַיַּיב צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שַׁמְתָּא, הֵיכִי עָבֵיד? כִּי הָא דִּבְמַעְרְבָא מִימְּנוּ אַנְּגָדָא דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא.

21 מַאי שַׁמְתָּא? אָמַר רַב: שָׁם מִיתָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁמָמָה יִהְיֶה, וּמַהְנְיָא בֵּיהּ כִּי טִיחְיָא בְּתַנּוּרָא.

22 וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנֶסֶת בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים, כָּךְ כְּשֶׁהִיא יוֹצְאָה — יוֹצְאָה מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים.

23 כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת, דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם״ — ״חֵרֶם״ בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה הָווּ. כְּשֶׁהִיא יוֹצְאָה, דִּכְתִיב: ״בְּרוֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר״, ״רַחֵם״ בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ.

24 אָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְכַלְבָּא וְאִיהִי דִּידַהּ עָבְדָה. דְּהָהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכֵיל מְסָאנֵי דְרַבָּנַן וְלָא הֲווֹ קָא יָדְעִי מַנּוּ, וְשַׁמִּתוּ לֵיהּ. אִיתְּלַי בֵּיהּ נוּרָא בִּגְנוּבְתֵּיהּ וַאֲכַלְתֵּיהּ.

25 הָהוּא אַלָּמָא דַּהֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ לְהָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁמְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ.

26 אֲמַר לֵיהּ: שְׁקֵיל פְּתִיחָא עֲלֵיהּ. כׇּל שֶׁכֵּן דְּמִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שִׁקְלֵיהּ, אַחֲתֵיהּ בְּכַדָּא,

27 וְאַחֲתֵיהּ בֵּי קִבְרֵי, וּקְרִי בֵּיהּ אַלְפָּא שִׁפּוּרֵי בְּאַרְבְּעִין יוֹמִין. אָזֵיל עָבֵיד הָכִי, פְּקַע כַּדָּא וּמִית אַלָּמָא. מַאי שִׁפּוּרֵי — שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ.

28 מַאי תְּבָרָא? אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: תָּבְרִי בָּתֵּי רָמֵי. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כׇּל מָקוֹם שֶׁ״נָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם״, אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.

29 וְהַנָּזִיר וְהַמְּצוֹרָע מִטּוּמְאָתוֹ לְטׇהֳרָתוֹ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: בְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי, אוֹ דִלְמָא אַף בְּשֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי?

30 אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד — בְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי, אֲבָל הָיָה לָהֶם פְּנַאי — אֲסוּרִים.

31 נָזִיר וּמְצוֹרָע, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי — מוּתָּרִים, שֶׁלֹּא יְשַׁהוּ קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן.

32 תָּנָא: הַכֹּהֵן וְהָאָבֵל מוּתָּרִין בְּגִילּוּחַ. הַאי אָבֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל — אִיבְּעִי לֵיהּ לְגַלּוֹחֵי בָּעֶרֶב הָרֶגֶל! אֶלָּא, שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל.

33 אִיבְּעִי לֵיהּ לְגַלּוֹחֵי עֶרֶב שַׁבָּת, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְאַבָּא שָׁאוּל בְּשֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁמּוּתָּר לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת!

34 לָא צְרִיכָא, שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל.

35 תַּנָּא בָּרָא סָבַר לַהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאָמַר: מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, וְיוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן. וְכֵיוָן דְּשַׁבָּת הָוֵי — אָנוּס הוּא.

36 תַּנָּא דִידַן סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: לָא אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, וְאַכַּתִּי לָא שְׁלִים אֲבֵילוּת דְּשִׁבְעָה.

37 הַאי כֹּהֵן הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דִּשְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ עֶרֶב הָרֶגֶל — אִיבְּעִי לֵיהּ לְגַלּוֹחֵי עֶרֶב הָרֶגֶל!

38 לָא צְרִיכָא, דִּשְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ בָּרֶגֶל. תַּנָּא דִידַן סָבַר, כֵּיוָן דִּתְנַן: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת, בְּאֵימוּרֵי הָרְגָלִים, וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים — כְּמַאן דְּלָא שְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ בָּרֶגֶל דָּמֵי. וְתַנָּא בָּרָא סָבַר: אַף עַל גַּב דְּשָׁיֵיךְ בְּהָנָךְ מִשְׁמָרוֹת, מִשְׁמַרְתֵּיהּ מִיהָא שְׁלִימָא לֵיהּ.

39 תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד — מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלָן.

40 וְהָתַנְיָא: אֲסוּרִים! אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא: כִּי תַּנְיָא הָכָא מוּתָּרִין — בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו.

41 אִי בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו, מַאי אִירְיָא כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ, אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי? דְּתַנְיָא: תְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו זֶה אַחַר זֶה, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם.

42 הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּתַעַר וְלֹא בְּמִסְפָּרַיִם, בְּמַיִם וְלֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּאָהָל. אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת אָבֵל אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת.

43 תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, כָּךְ אָסוּר לִיטּוֹל צִפּוֹרְנַיִם בַּמּוֹעֵד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

44 וּכְשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אָבֵל אָסוּר לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ — כָּךְ אָסוּר לִיטּוֹל צִפּוֹרְנַיִם בִּימֵי אֶבְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

45 אָמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּאֵבֶל, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּמּוֹעֵד. שְׁמוּאֵל אָמַר:

פירוש ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ז

1 תלמיד שנידה לכבודו לא משום שהמנודה עבר עבירה, אלא שפגע בכבודו — נדויו נידוי. דתניא שכן שנינו בברייתא: מנודה לרב — מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד — אינו מנודה לרב. ונדייק: לרב הוא שאינו מנודה, הא לכולי עלמא הרי לכל העולם, לכול — הוא מנודה, ונברר:

2 למאי למה נידה אותו? אי במילי דשמיא אם בדברים בענייני שמים משום שאותו אדם עבר עבירה — מדוע לא יהיה מנודה גם לרב? הלא כבר נאמר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' "משלי כא, ל, שנגד ה', ובמקום שיש חילול שמו, אין להחשיב שום דבר, גם לא את גדלותו של הרב וחכמתו, שגם הוא צריך לנהוג נידוי באדם זה! אלא לאו האם לא מדובר כשנידה לכבוד עצמו, ואם כן משמע מכאן שנידויו נידוי לכל אדם פרט לרב.

3 אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה תלמיד חכם עושה דין לעצמו בדבר הברור לו ואינו צריך ללכת לבית דין שיפסקו דינו תחילה, וכן הוא נוהג כשנהגו בו זלזול.

4 א מסופר: ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה תלמיד חכם אחד שהיו עליו שמועות רעות שהיה חשוד בדבר עבירה, אמר רב יהודה: היכי ליעביד כיצד נעשה? לשמתיה אם ננדה אותו — צריכי ליה רבנן צריכים אותו חכמים, שהיה גדול בתורה, ואם לא לשמתיה ננדה אותו — קא מיתחיל שמא דשמיא יתחלל שם שמים.

5 אמר ליה לו רב יהודה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא האם שמעת דבר בענין זה? אמר ליה לו, הכי כך אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מה פירוש הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" מלאכי ב, ז, ללמדנו: אם דומה הרב למלאך ה' — יבקשו תורה מפיו, ואם לאו שאיננו טהור וכשר — אל יבקשו תורה מפיו, ואפילו הוא גדול בתורה אין ללמוד ממנו.

6 וכיון שכן שמתיה נידה אותו רב יהודה לאותו תלמיד. לסוף איחלש בסוף לאחר זמן נחלש רב יהודה ועמד למות. אתו רבנן לשיולי ביה באו חכמים לשאול בו לשלומו ואתא איהו נמי בהדייהו ובא הוא המנודה גם כן איתם, כד חזייה כאשר ראה אותו רב יהודה חייך,

7 אמר ליה לו המנודה: לא מסתייך דייך דשמתיה לההוא גברא שנידיתי את האיש ההוא, אותי, אלא אחוכי נמי חייך בי אתה גם צוחק עלי?! אמר ליה לו רב יהודה: לאו בדידך מחייכנא לא בשלך, עליך אני צוחק אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי שכאשר אני הולך לעולם ההוא שמח אני, שאפילו לגברא כוותך לאדם גדול כמוך לא חניפי ליה החנפתי לו ונהגתי בו כדין.

8 כאשר נח נפשיה נחה נפשו, נפטר רב יהודה, אתא לבי מדרשא בא המנודה לבית המדרש, אמר להו להם לחכמים: שרו התירו לי את הנידוי! אמרו ליה רבנן לו החכמים: גברא דחשיב אדם חשוב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך אין כאן שיוכל להתיר לך, אלא זיל לגביה לך אל ר' יהודה נשיאה הנשיא בארץ ישראל דלישרי לך שיתיר לך, אזל לקמיה הלך לפניו, אמר ליה לו ר' יהודה הנשיא לר' אמי: פוק צא עיין בדיניה בדינו, אי מיבעי למשרא ליה אם צריך להתיר לו — שרי ליה התר לו בשליחותי.

9 עיין ר' אמי בדיניה בדינו, סבר למישרא ליה וחשב להתיר לו, עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי שנידתה אדם פעם לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה להתירו עד שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה, שצריך להתחשב בדבריו ואל לנו להתיר את הנידוי.

10 אמר ר' זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא מה קרה זה לפנינו שבא עכשיו זקן זה ר' שמואל בר נחמני לבית המדרש דהא שהרי כמה שני שנים לא אתא בא ובדיוק היום נזדמן בשעת דיון זה, שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה למד מכאן שאין צריך להתיר לו שצירוף מאורעות זה — לא מקרה הוא, אלא יש לראותו כהוראת דברים משמים. שנזדמן שבדיוק ביום זה יבא אותו חכם ויביע דעתו זו, לא שרא ליה התיר לו. נפק כי קא בכי ואזיל יצא המנודה כשהוא בוכה והולך,

11 אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב באה צירעה ועקצה אותו באמתו, באבר, ומת. כיון שהיה תלמיד חכם גדול עיילוהו למערתא דחסידי הכניסוהו, לקוברו, למערה שבה קוברים את החסידים ולא קיבלוהו, שעמד נחש בפתח המערה ולא נתן להכניסו, עיילוהו למערתא דדייני הכניסו אותו למערה של דיינים ושם קיבלוהו.

12 ושואלים: מאי טעמא מה טעם קיבלו אותו במקום זה? ומשיבים: שאף שחטא, מכל מקום דעבד שעשה כדעת ר' אילעאי. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול להשתלט עליו — ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, כמנהגם של אבלים שמא ישפיע עליו הדבר ולא יעבור, ואם לא הועיל — יעשה מה שלבו חפץ, ולפחות אל יחלל שם שמים בפרהסיא. וכיון שאותו אדם אף שעבר עבירה עשה זאת בצינעה באופן שלא יהיה חילול השם בגלוי, ראוי היה לקבורה מכובדת.

13 ושואלים: אותו סיפור שהזכיר רבי שמואל בר נחמני בענין שפחה של בית רבי מאי היא מה הוא? ומסופר, דאמתא דבי שהמשרתת, השפחה, של בית רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי ראתה אדם אחד שהיה מכה לבנו הגדול אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא שיהא אדם זה המכה בנידוי, דקעבר שהרי הוא עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשל" ויקרא יט, יד. וכעין מה דתניא ששנינו בברייתא, מה שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשל" — במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, שכן אם מכה בן גדול עלול הבן להתרגז ולהכות את אביו ויעבור עבירה חמורה, ולכן אסור לאדם להכות בן גדול.

14 בענין דומה מסופר: ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא היה שומר פרדס בשכר, אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני בא אדם אחד ואכל תאנים מאותו פרדס, רמא ביה קלא הרים בו קולו, צעק עליו ולא אשגח ביה השגיח בו אותו האיש והמשיך לאכול. אמר ריש לקיש: להוי ההוא גברא בשמתא שיהא אותו איש בנידוי. אמר ליה לו אותו אדם: אדרבה, להוי ההוא גברא בשמתא להיפך, יהא אותו איש, ריש לקיש בנידוי, שכן, אם ממון נתחייבתי לך שנטלתי תאנים שלא ברשות, נידוי מי האם נתחייבתי לך? והלך אותו אדם משם.

15 אתא לבי מדרשא בא ריש לקיש לבית המדרש לשאול מה דינו. אמרו ליה לו: הנידוי שלו, של אותו אדם — נידוי, והרי אתה מנודה, ואילו הנידוי שלך — אינו נידוי, שכן צדק אותו אדם, שלא היתה לך זכות לנדותו על מה שעשה.

16 ושאל אם כן ומאי תקנתיה ומה תקנתו של נידוי זה? ענו לו חכמים: זיל לגביה דלישרי לך לך אליו שיתיר לך. אמר להם: לא ידענא ליה אינני מכיר אותו, אמרו ליה לו: זיל לגבי נשיאה דלישרי לך לך אל הנשיא שיתיר לך, דתניא שכן שנינו בברייתא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו — ילך אצל הנשיא, ויתיר לו נדויו.

17 ועוד בענין נידוי אמר רב הונא, באושא התקינו: אב בית דין שסרח בעבירה — אין מנדין אותו, אף על פי שראוי לכך כדי לא להביא לחילול השם, אלא אומר לו כלשון הכתוב: "הכבד ושב בביתך" מלכים ב' יד, י, כלומר, יהיה זה לכבודך אם תשאר בביתך ולא תשמש בתפקידך ולא תבוא בציבור. חזר וסרח — מנדין אותו אפילו בפרהסיה, מפני חילול השם, שלא יאמרו שכיוון שאדם גדול הוא אין חכמים מענישים אותו כראוי, ומעירים:

18 ופליגא וחלוקה דעה זו על דעת ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא כלל, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" הושע ד, ה, ופירושו: שאם הנביא, כלומר, אדם גדול, כושל בעבירה — כסהו כלילה, ואין מענישים אותו בפומבי.

19 באותו ענין מסופר: מר זוטרא חסידא החסיד, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא כאשר היה מתחייב לפניו תלמיד חכם בנידוי, ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה בתחילה היה מנדה את עצמו משום כבודו של התלמיד החכם, ואחר כך היה מנדה את אותו תלמיד חכם. והיות ונידוי עצמו היה רק משום כבודו של התלמיד חכם שנידה, לכן כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה, והדר שרי ליה לדידיה כאשר היה נכנס למלונו היה מתיר לעצמו את הנידוי, ואחר כך היה מתיר לו לאותו אדם.

20 אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, כלומר, את עצמו, וכן מיפר לעצמו את הנידוי הזה. אמר רב פפא: תיתי תבוא לי טובה, כלומר, משתבח אני בכך שלא שמיתי צורבא מרבנן נדיתי תלמיד חכם מעולם. ושואלים: אם כן, אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא, היכי עביד כאשר מתחייב תלמיד חכם נידוי, מה היה עושה? ומשיבים: כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא כמו זה, שבארץ ישראל היו נמנים ומחליטים בבית דין על הלקאת תלמיד חכם ולא היו נמנים על נידוי, שהעדיפו עונש מלקות על נידוי.

21 ב וכעין הסבר לחומרת העונש שבנידוי, מאי מה לשון "שמתא"? אמר רב: הוא נוטריקון שם מיתה, שהוא רמז שיש בנידוי ענין של מיתה. ושמואל אמר: "שמתא" פירושו — שממה יהיה, ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא ומועילה, נכנסת בו כמו שומן שטחים בתנור, שכשם שנשאר שומן בלוע בתנור, כך נשאר תמיד משהו מן הקללה שבנידוי גם לאחר שמתירים אותו.

22 ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על דעת ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת השמתא במאתים וארבעים ושמונה איברים כשמטילים אותה, כך כשהיא יוצאה — יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.

23 ורמז לדבר: כשהיא נכנסת — דכתיב שנאמר: "והיתה העיר חרם" יהושע ו, יז, ו"חרם" בגימטריא לפי חשבון האותיות מאתים וארבעים ושמונה הוו הם, לרמז שהחרם נכנס במאתים ארבעים ושמונה איברים. כשהיא יוצאה — דכתיב שנאמר: "ברגז רחם תזכור" חבקוק ג, ב, ו"רחם" בגימטריא הכי הוו כך הם גם כן מאתים ארבעים ושמונה, ללמד שכאשר מתירים הכל מתבטל.

24 ועוד בענין כח הנידוי. אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה הטל נידוי על זנבו של כלב והוא הנידוי יעשה את שלו, יזיק. ומסופר: דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו היה כלב אחד שהיה אוכל את נעליהם של החכמים ולא היו יודעים מי הוא המזיק, וחשבו שאדם הוא ושמתו ליה ונידו אותו איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה נתפסה אש בזנבו ושרפתו, הרי שהנידוי פועל אפילו על כלב.

25 מסופר: ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן היה איש אלים אחד שהיה מצער תלמיד חכם אחד, אתא לקמיה בא אותו תלמיד חכם לפני רב יוסף לשאול מה לעשות, אמר ליה לו: זיל שמתיה לך נדהו אמר ליה לו: מסתפינא מיניה מתיירא אני ממנו שירדוף אותי יותר.

26 אמר ליה לו: שקילי פתיחא עליה קח וכתוב עליו כתב נידוי, אמר לו: כל שכן דמסתפינא מיניה שאני מתיירא ממנו, שאם אפרסם את הדבר בכתב בוודאי ירדפני. אמר ליה לו כך תעשה: שקליה, אחתיה בכדא קח אותו, את כתב הנדוי, והנח אותו בכד,

27 ואחתיה בי קברי והנח אותו בבית הקברות שאין אנשים מצויים שם, וקרי ביה אלפא שפורי בארבעין יומין וקרא, תקע בו אלף, כלומר הרבה תקיעות שופר במשך ארבעים ימים. אזיל עביד הכי הלך אותו איש ועשה כך, פקע כדא הכד ומית אלמא ומת האיש האלים הזה. ומעירים: מאי שפורי מה טעם שופרות שתוקעים בהם בזמן נידוי — שהם רמז שנפרעין ממנו שופר — שפורע,

28 וכך מסבירים: מאי תברא מה טעם תוקעים תקיעת שברים בזמן הנידוי? אמר רב יצחק בריה בנו של רב יהודה: תברי בתי רמי שובר בתים גבוהים, שפוגע והורס אף באנשים גדולים ותקיפים, דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שאמרו "נתנו חכמים עיניהם" בהקפדה על מישהו, או שגרם הדבר למיתה או לעוני.

29 א שנינו במשנה: והנזיר והמצורע שיצאו מטומאתו לטהרתו בחול המועד, מותרים להסתפר בחול המועד. בעא מיניה שאל אותו ר' ירמיה מר' זירא: האם היתר זה להסתפר בחול המועד הוא דווקא בשלא היה להם פנאי להסתפר לפני החג שהיו אסורים עד אז בתספורת, או דלמא שמא אף בשהיה להם פנאי?

30 אמר ליה לו: תנינא שנינו דבר זה בברייתא: כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד — בשלא היה להם פנאי קודם לכן, אבל היה להם פנאי — אסורים.

31 אולם נזיר ומצורע, אף על פי שהיה להם פנאי — מותרים. ומדוע התירו להם — כדי שלא ישהו קרבנותיהן, שהרי צריכים הם לגלח לפני שמקריבים קרבן לטהרתם, ואם לא יתירו להם לגלח לא יקריבו את קרבנם בזמן.

32 תנא שנה החכם בתוספתא: הכהן והאבל מותרין בגילוח בחול המועד. ושואלים: האי זה האבל היכי דמי כיצד הוא בדיוק? אילימא אם תאמר שחל שמיני שלו של אבל, בערב הרגל — אם כן איבעי ליה לגלוחי היה צריך לו לגלח בערב הרגל, שהרי כבר בטלה חומרת האבילות! אלא — שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל.

33 אולם אז גם כן איבעי ליה לגלוחי היה לו לגלח ערב שבת, שאמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול, שאם נקבר המת שבעת ימים קודם הרגל — לא רק השלים כל שבעת ימי אבילות, אלא נחשב כאילו כבר התחיל לנהוג אבילות של שלושים, וכיון שהגיע הרגל הריהו מפסיק את האבילות הזו. ומודים חכמים לאבא שאול בשחל היום השמיני שלו של האבל להיות בשבת ערב הרגל — שמותר לגלח בערב שבת כיון שאנוס הוא ואינו יכול לגלח בשמיני התירו לו בשביעי?!

34 ומשיבים: לא צריכא נצרך אלא לאופן שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל, שודאי אינו יכול להסתפר בערב שבת שהוא היום השישי לאבלו.

35 ומעירים, תנא ברא התנא החיצון, של הברייתא המתיר גילוח לאבל בחול המועד, סבר לה סובר הוא כאבא שאול, שאמר: מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, כאחרון של שבעה, וכראשון של שלושים. ומצד דיני אבל מותר היה לו לגלח, אלא וכיון שיום זה שבת הוי הוא — אנוס הוא, ולכן מותר לגלח ברגל.

36 תנא דידן סבר לה כרבנן התנא שלנו במשנה האוסר גילוח לאבל סבור כדעת חכמים דאמרי שהם אומרים: לא אמרינן אין אנו אומרים מקצת היום ככולו באבל ואכתי ועדיין לא שלים נשלמה אבילות של שבעה ולכן לא הותר לו לגלח ברגל.

37 ועוד שואלים: האי כהן היכי דמי כהן זה שהזכרנו שמותר לגלח ברגל כיצד היה בדיוק? אילימא דשלים אם תאמר שהשלים את משמרתו ערב הרגל — איבעי ליה לגלוחי צריך היה לו לגלח ערב הרגל!

38 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דשלים שהשלים משמרתו ברגל עצמו. התנא דידן שלנו סבר: כיון דתנן ששנינו במשנה: בשלשה פרקים בשלושת הרגלים בשנה היו כל המשמרות שוות בזכויותיהם, והיו מתחלקות בשווה באימורי קרבנות הרגלים, ובחילוק לחם הפנים המתחלק לכהנים בשבת שברגל. וכיון שברגל משמשות כל המשמרות כאחת, כמאן דלא שלים כמי שלא השלים את משמרתו ברגל דמי הוא נחשב, ואסור בתספורת עד סוף הרגל, והתנא ברא החיצון של הברייתא סבר: אף על גב אף על פי שהוא שייך בהנך באותן משמרות שברגל, משמרתיה מיהא שלימא ליה משמרתו שלו על כל פנים נשלמה לו ומותר לו לגלח.

39 ב תנו רבנן שנו חכמים: כל אלו שאמרו שהם מותרין לגלח במועד כשלא הספיקו לגלח קודם מפני האונס — מותרין לגלח בימי אבלן אם קודם לכן לא גילחו מחמת אונס.

40 ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת האומרת שאסורים לגלח בימי אבלם! אמר רב חסדא אמר רב שילא: כי תניא הכא כאשר שנינו בברייתא כאן מותרין — הוא כשתכפוהו אבליו, שהיתה לו אבילות אחר אבילות ואינו יכול לסבול במשך זמן רב.

41 ושואלים: אי אם בשתכפוהו אבליו מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא כל אלו שאמרו, אפילו כולי עלמא נמי כל העולם גם כן? ולא רק אלה שהיו אנוסים קודם, דתניא שהרי שנינו בברייתא: תכפוהו אבליו זה אחר זה, אם הכביד שערו — מיקל וחותך משערו בתער, ומכבס כסותו במים שלא יתענה זמן רב כל כך בלא תספורת וכביסה.

42 ומשיבים: הא אתמר עלה הרי כבר נאמר עליה בפירושה של ברייתא זו, שאמר רב חסדא: מה שאמרו שמותר להסתפר הרי הוא בתער בלבד ולא במספרים, ולכבס, מותר לו במים ולא בנתר ולא באהל מיני סבון. ולכן הברייתא שלנו באה ללמד, שאם היה אונס אחר קודם לכן רשאי האבל שתכפוהו אבליו לגלח כדרכו, ואיננו צריך לעשות בשינוי. אמר רב חסדא: זאת אומרת, מן הברייתא אפשר ללמוד את הדין הכללי שאבל אסור בתכבוסת.

43 ג תנו רבנן שנו חכמים: כשם שאמרו שאסור לגלח בחול המועד, כך אסור ליטול צפורנים במועד, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר ליטול צפורנים.

44 וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו — כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר.

45 אמר עולא: הלכה כר' יהודה באבל, והלכה כר' יוסי במועד. ושמואל אמר:

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ט״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ח ע״א »